יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

על בחירות כמו אגוזי קוקוס בראש (276)


כְּרָזוֹת של מועמדים לכנסת צצות כפטריות אחר הגשם אצלנו מחוץ לגדר. תא הדואר שלנו מאכלס כמעט בכל יום מכתבים בנוסח "תצביעו בשבילי".   אפילו הדואר האלקטרוני במחשב מביא ד"שים כאלה. בזה מסתכם עבורנו העיסוק בפוליטיקה של הבחירות המקדימות למפלגת העבודה וגם לכנסת הבאה.

לפעמים אנחנו מתגעגעים לתקופה בה המעורבות בפוליטיקה, גם מצד החמור וגם מצד סביבתו, הייתה יותר גדולה.   אבל הזכרונות הטראומטיים מהמעורבות הזאת מבריחים את הגעגועים האלה הרחק כמה שיותר.  חסר לנו אולי הפן האידיאולוגי התמים של התקופה ההיא אלא שהפוליטיקה משגעת את בני האדם. לפני ששים שנים הייתה מלחמת הבחירות מלוכלכת בדיוק כמו היום.  "פוליטיקה" היא כמו קוף שזורק עלינו אגוזי קוקוס בשביל להרגיז ומההתרגזות הזאת יוצאת רק עוד התרגזות.

אנחנו עוד הצלחנו להשתתף במצעד אחד במאי 1949.  הוא הסתיים באצטדיון הזמני בקצה רח' ז'בוטינסקי בת"א (איפה שהיום החנייה של הרכבת). שם זכינו לראות מקרוב איך צעירי הקיבוץ המאוחד חוטפים מכות רצח מ"פלוגות הפועל" (זה המאבטחים של מפא"י) מפני שהניפו את הכרזה המפורסמת:  "בן- גוריון – החלוציות הכזיבה"!!!

עוד קודם לכן השתתפנו באופן פעיל בפילוג "המחנות העולים" ועברנו ל"תנועה הכללית" והותרנו מאחור את "התנועה המוגדרת".   בפילוג של הקיבוץ המאוחד הגענו לעזרת קב' תל-יוסף שהתרוקן מצעירים (לבית השיטה) וראינו וגם שמענו את ההתלהמות, גם שם וגם בעין-חרוד הסמוכה.

הטראומה הכי גדולה הייתה כאשר תכף להגיענו  ליזרעאל באו מחבר הקבוצות (צבי כסה) לגייס מתנדבים ל"פלוגה" לעזרת כוחותינו המתפלגים בקב' יפתח.   משום מה לא נמצא ביזרעאל אף פרייאר זמין למשימה. הפלמ"חניקים שלנו לא רצו לפגוש ביפתח את החברים לחטיבה. אז הלכו אל מי שהגיעו טריים מ"התנועה המאוחדת" (האידיאולוגים הגדולים) ומהם עלו דווקא על החמור ושלחו רק אותו ללכת מכות במאבק הקדוש ביפתח.

שבוע החזקנו שם מעמד וזה הספיק. מכות לא ראינו אבל צעקות שמענו ועוד איך.   שלושים שנים אחר כך, עשינו בקיבוץ גדות חג שלושים.   קיבוץ גדות זה בדיוק אלה שאנחנו עזרנו לגרש מקיבוץ יפתח.  אף אחד לא זיהה אותנו חס וחלילה. אבל פעם שאלנו את אחד ממשתתפי ההצגה שביימנו, פלמ"חניק מהגיל המתאים ,אם הוא עוד שונא את יפתח.  הוא אמר לנו:  שונא אולי לא. אבל אם תיתן לי בקבוק בנזין וגפרורים  והזדמנות –   אני שורף אותם.

ואל הקוף עם הקוקוס:   נמר אחד טייל בג'ונגל וראה אריה רובץ תחת עץ קוקוס. על העץ ישב קוף וזרק אגוזים על האריה.  אבל האריה לא זז.  שאל הנמר את האריה, מה, אתה לא מרגיש מה שהולך? קוף זורק עליך קוקוסים!  האריה השיב: שיזרוק. אין לי כוח בשבילו.  נמאס לי ממנו. תן לנוח בשקט.  הנמר הנדהם אמר מה?! איך זה יכול להיות?!  אז הקוף זרק אגוז קוקוס גם עליו. 

הנמר לא פרייאר. הוא זינק וטיפס בזריזות על העץ והקוף ברח כל עוד נפשו בו.  אחרי מרדף לחיים ולמוות הצליח הקוף לנוס אל תוך צינור עבה. הנמר השתחל אחריו אבל נתקע הנעבעך, ראש בחוץ מפה וטוסיק משם.  יצא הקוף והתחיל  להתעסק לנמר גם בראש מפה וגם בטוסיק משם איזה כמה שעות עד שהנמר השתגע ולקוף נמאס.

אחרי יומיים של רעב ורזון הצליח הנמר להיחלץ מהצינור ולחזור לג'ונגל איפה שהאריה היה עדיין רובץ בלי לזוז.  הוא צנח ליד האריה ולא אמר כלום.  אחרי עוד יומיים אמר לו האריה:  אתה נראה רע. מה קורה?  ענה לו הנמר שזה שום דבר ושהוא סתם לא מרגיש טוב. שאל האריה:  נו? ועם הקוף ההוא כבר גמרת?   השיב הנמר:  איזה קוף?   ענה לו האריה:  זה שלקח גם אותך אל הצינור.

                                      בקלנועיות חמורית


                                                אמן.  

אין תגובות:

פרסום תגובה