כידוע היטיב בין קוראי הקלנועיות החמורית יש בקיבוץ שלנו
כל מיני פיסות ארכיאולוגייה: גם צומח, גם
דומם וגם חי. לפריט אחד ,הבעל של שְׁפַנְפַנִינָה (על פי טיוכקה) היה טיוכקה קורא
: אַקוּנַיְימֶה הוא אבינועם שאתמול עשו מסיבה לכבוד פרישתו כמרכז המוסך של
יזרעאל.
בכוונה לא אמרנו "מנהל" מרכז רווח אלא מרכז
ענף של קיבוץ עד הסוף החיובי והמבטיח של להישאר מוסד של הקיבוץ בלי התחכמויות. לא כמו שקרה לענפים שמסביבו – הנגרייה שברחה לנו לעזזאל, הבניין שעוד לא גומר
להתפרק והמסגרייה שפעם הייתה משהו, משהו, מי זוכר?
בין להגיע לכאן עם הכשרת "כִּנְרוֹת" ב1954
ובין להיות מדריך קומונה בעכו ובין לעבוד בהתחלה ברפת ובין לרקוד במקצועיות כל צעד
תימני ברגלי אורגינל ובין להיות צנחן קרבי מאד בכל המלחמות מאז, הספיק אבינועם
עמאר, הוא עומר, לעבוד מ1960 במוסך
ביזרעאל, ומ 1964 - מרכז המוסך.
כמו ותיק אמיתי בענף שהיה ועדיין הינו צומת העצבנות כמעט
הכי גדולה בחיים שלנו על שרשראות ועל גלגלים, היה אבינועם אֵימָתָם של כל מי שעיקר עיסוקם
היה רק לשבור טרקטורים ומכוניות וכל מה שזז
בשדה ועל הכביש.
האיכפתיות שלו הרגה דורות על דורות של פלחים
וגד"שניקים, סתם נהגי בית וסתם כל מי שמשתמש בטרקטור או באוטו בהפקרות על פי
אבינועם. בשביל מנוע של קטרפילר שהלך, בשביל
סתם בורג זניח שנשבר או בשביל פנצ'ר בקלנועית הוא היה צועק באותו הווֹלְיוּם, ללמד
ביסודיות את הקרבן מה זה אחריות על מכונה ושידע לא לקלקל ולא לשבור שום דבר של
הקיבוץ.
כל זה תוך כדי היות אַבּוּ-בַּאנַאת כפול ארבע ואַבּוּ
הסאלאט החתוך בקפדנות דַקִיקוֹת ונאכל בסבלנות ותוך כדי העקשנות על מרק בכל ארוחת
צהריים שהוא, אבינועם סועד. כל זה בזמן שהוא
כמעט בכלל לא בא לאסיפות הקיבוץ אבל הוא בהחלט היה תמיד ועדיין הינו אחד מעמודי
התווך שלנו, שעל פיו יישק כל דבר שקשור למכונות- מקומביין ענק ועד לקונפייטר הכי
קטן שיש.
ובעיקר: הוא
ידע להיות כתובת. לא שולח לאחרים. לא עושה חשבון על מה שהוא אומר, אפילו מה שלא
נעים, אבל יודע לדאוג אישית לבעייה של הפונים.
בשם כל הנ"ל תודה על שנים קשות ומפרכות לגב
ולעצבים. בשם כל הנ"ל איחולים לשנים קלות ונעימות וגם כל הכבוד לשיאן הקביעות
בענף אחד ארבעים וחמש שנים.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה