יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

בונוס ארכיאולוגיה וחשמל חמורים (285)



ברשימה קודמת נערנו על הבונוס.   ר"ב נעירה מלפני ארבעים שנים באותו עניין.   פעם היה בחיים של יזרעאל מושג:  "הקואופרטיב".   בישראל של אז היו המון קואופרטיבים מכל סוג , קואופ. "דן", מאפייה קואופרטיבית "אחדות" ועוד ועוד,אבל בשבילנו היה "קואופרטיב" רק דבר אחד: קואופ. "בית שאן-חרוד".  הוא היה מוביל בשבילנו את הכול מכאן לשם ומשם לכאן.

הוא היה מביא את המכולת פעם בשבוע מ"המשביר" בחיפה, את שקי החיטה ל"הזרע",  את האבטיחים מהשדה לשוק, את חומרי הבניין, הצינורות , שקי תערובת ובקיצור – כל דבר שצריך להוביל עם אוטו-משא.  תמיד היה מישהו מהמשק בתורנות נהגות בקואופרטיב.  הרפתקאות הנהגים ועוללות המוסך של הקואופרטיב היו תמיד נושא חשוב ומרתק בדיוני פרלמנט המרפסת בחד"א צריף.  חברינו שעבדו שם היו מקור מוערך לכל מיני אינפורמציה שאין לשאוב ממקומות אחרים.   ערכו של הקואופרטיב בעיני אוכלוסיית העמק היה גבוה לאין שיעור ממה שהוא כיום.

בזמן הקמת המוביל הארצי, נחלץ הקואופרטיב גם הוא לעבודות העפר הענקיות שהיו שם.    הקואופרטיב החזיק אז כמה וכמה "הֵייבֵּרִים" להובלת עפר וחצץ ובזלת וכולי.  גם החברים שלנו השתתפו במבצע שסופו מים מהכנרת אל שממות הנגב.

יום אחד נכנסה נשמה טובה אחת לחדר המזכיר של קב' יזרעאל וסיפרה: החבר הזה והזה שעובד בקואופרטיב קיבל שם בונוס חמש-עשרה לירות ולא הביא אותן לגזבר. נקודה.   עוד באותו ערב הקיש המזכיר בדלת של הקוטג'  איפה שהנהג ההוא גר.  לתשובה כן!  הוא נכנס והתיישב על השרפרף היחיד בחדר, מול המיטת סוכנות שעליה ישב החבר הנהג בקואופרטיב.  אחרי כמה מילות נימוס מחוספס, לזכר הימים ששניהם גרו בצריף הפיני שנשרף, אמר המזכיר:

"לקחת חמש עשרה לירות בונוס שקיבלת בעבודה ולא הכנסת למשק,מה זה צריך להיות?"   השיב החבר העייף בשקט:  "מה שהיה זה ככה: אחרי שנגמר היום-עבודה וכולם התחילו לנסוע הביתה, קפץ מנהל תה"ל וצעק:  "לא גמרנו את המכסה להיום !  מי שמוכן לעשות עוד שתי נאגלות מקבל ממני ביד חמש-עשרה לירות" !  (זה היה בערך שליש ממה שקיבל פה חבר כדמי-כיס לשנה שלמה)   אז כולם רצו לעשות את השתי נאגלות וגם אני. זה כסף שנתנו לי באופן אישי על עבודת פרך מעבר לעשר שעות עבודה עבור הקואופרטיב.  מה לא בסדר פה?  למה שאני אתן את זה למשק?   מישהו פה התאמץ את זה בשבילי ?"

תשובת המזכיר ההוא הייתה קצרה, לא ניתנת לפירושים מגומגמים אבל כוללת את כל השתלשלות העניינים העתידית במקרה של סירוב.  למחרת הביא החבר-נהג את החמש-עשרה לירות לגזבר. נקודה, סוף הסיפור.  זה היה לפני ארבעים שנים.  החבר-נהג הזה עזב מזמן והוא גם ז"ל מזמן.  המזכיר ההוא עוד לא,  אבל בהחלט מָשׁוּל לז"ל וזה הנמשל בחשמל:

בזמנו  הוקם קו חשמל עילי חדש  בין הגנרטור לבין שיכון צמרת, כך לתפארת יפי מרכז הקיבוץ.  נדמה לנו שהדבר עורר תגובות רבות של התנגדות מצד חברים רבים. יצא החמור מגדרו והעלה בקשה מסודרת בישיבת מזכירות להפוך את הקטע הנ"ל לתת-קרקעי.    בדיון במזכירות נידונה הבקשה.   החמור זוכר שכמה מחברי המזכירות מצאו טעם בבקשה ולכן החלט לבקש הצעה מקבלן לביצוע העבודה, ביצוע שיתממש בתקציב ההשקעות של השנה הבאה.  (או יועלה ולא יתממש)

בהצעת המזכירות להשקעות צרכניות 2006  לדיון ולאישור המועצה, כלל לא מובא הסעיף. מבירור העניין אצל המזכיר (שטרח לברר במדוייק גם אצל מנהל שרותי הקהילה) מסתבר (לדעתם):     א.  המזכירות קיבלה הצעת מחיר.   ב.  היות ואיש לא הציע השקעה כזאת – היא איננה מופיעה.  

וכדאי לחדד בנעירה את הנקודה המעניינת:   לחמור לא דווח על שום הצעת קבלן.   לחמור לא סופר שהצעתו לא תובא כלל להחלטה בתקציב השקעות.    זה, אנחנו מניחים, כי לא כתוב  בשום מקום שמנהלי הקיבוץ צריכים להתעסק גם עם חמורים ובטח שלא עם חמורים מקלנעים ששווים רק חצי X  בגילגול הבא.

                                                בקלנועיות חמורית

                             אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה