למטה יש את כל הנוחיות שצריך. למעלה אין. אז מתאפקים ומשאירים את זה לאחר כך. למטה אפשר לרחוץ ידיים טוב טוב כמו שאימא
אמרה. למעלה אין כזה סידור. המתעקשים ממהרים לדלג על התור לאוכל, אל מול
השטיפת כלים, נוטלים ידיים איכשהו ומנגבים בנייר. זה למה אין אף פעם מספיק מטליות
נייר למי שצריכים לקנח אחרי שזרקו את הכלים. אז עושים כאילו זה לא חשוב ומקנחים על
הבגד שמכסה ישבן או מרפקים.
למטה יש מבוֹאָה ענקית שיש בה מקום לרוץ וגם אולי לקרוא
את כל המודעות שבכל הקירות מלפנים ומאחור ומהצד, גם של דורות בגלבוע וגם של כל
מיני תרבות וגם על איזה קונצרט. למעלה זה
תמיד להידחק ולהחזיק את הדלת שלא תוּטַח למישהו בפרצוף שלו או בילד שלו או בכלב
שלו. למטה יש גם את הדואר וגם את העיתון
וגם לצאת אל הכולבו. למעלה אין. פעם גם
לא היו שם שום מודעות עד שמישהו תלה מפתחות שאבדו או משקפיים שנמצאו וגם מודעה
בהולה על נרשמים למשהו.
ככה זה ברח מלמטה למעלה ונהייה הלוח מודעות היותר
רלוואנטי שאם רוצים שהקהל באמת ידע משהו אז קודם כל תולים את זה שם. כי שם כולם עוברים לפחות פעמיים ביום. כי משם נכנסים הקשישים שבאים עם קלנועיות,
העגלולים שנכנסים עם אימהות, המעשנים שיוצאים לרגע עם קפה ביד ובטח שהמטפלות שבאות
לקחת את האוכל ויוצאות עם כל הפנקייקס.
גם כל מי שמגיע לחדר האוכל מהעבודה לארוחת בוקר ולארוחת
צהריים.
אז למטה זה הפחות מועדף, סתם מגרש משחקים לשובבים ולוח
מודעות לתורנויות שאף אחד לא מת לקרוא.
למעלה זה החשוב, התדיר, שבו גם דלתות נשברות מעודף שימוש
בקצב של פי מאה יותר מהר משלמטה. למעלה
תלוי הכל – חוץ מהרשימה אוכלים בחד"א
אוכלים בבית.
ועל כל אלה, על כל אלה, איך לא חשבו מקודם כשבנו את
החֲדַרוֹכֵל.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה