יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

הבשורה על פי הפִּירְצוּמִים בתא הדואר (225)


כמו סוס שהולך בתלם ככה מקלנע החמור בכל יום אחה"צ לבדוק אם יש עוד
משהו בדואר.  לא את העיתון בצהריים, שזאת חוויה לחוד עם החזה עוף והמרק קוסקוס שמתווכחים כי לא יודעים מה הם עושים דווקא אצלנו בבטן, אלא סתם דואר: מכתב, פתק ממישהו, חשבונות סלקום, תקציב,  משהו. 

עכשיו כבר לא כותבים מכתבים.  הכל הולך בטלפון ובדואר האלקטרוני. אבל אנחנו עוד מהחצי הראשון של המאה הקודמת ואנחנו מקווים שאולי בכל אופן יש איזה דואר. מה שאנחנו לא מצפים למצוא בתא דואר שלנו זה את עקבות הכנופיה החדשה שגילתה את מחבואנו:  המפרצמים למיניהם.

שלשום פירצמו לנו שבתל- עדשים תהייה מכירת חיסול של אוסף אמנותי ענק של ציורים.  של מי?  של ליפשיץ, ברגנר, זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן, קסטל, קדישמן, וכסלר, גלעדי, פיצ'חדזה, גוטמן, ראובן, תג'ר ועוד רבים אחרים (שכחו את ואן-גוך, פיקאסו ומודליאני). אתמול מצאנו בדואר עוד הפתעת פירצום:  מכירת משוגעת של כל דגמי "מיצובישי" תתקיים איפשהו בנצרת. כל המקדים זוכה ומשוגע מי שלא מקדים.

מתישהו קיבלנו גם פְלַיֶיר מעניין על איזה כפר יווני שקב' מעיין-ברוך מציע לכל העולם, שאיך אפשר שאנחנו לא נתפוס שם וילה  שיכולה גם להיות צימר וזה.  השרעפים משתוללים:  סוף סוף אנחנו כבר לא  סתם מייבשי ביצות וגם לא גואלי שממה שנהיו שודדי נדל"ן.   גם אנחנו כמו כל האזרחים החופשיים סוג א' זוכים להשתלב טוב טוב בעוגת המציאוּת ובמוּפְלֶטַת  ההזיות של ישראלים ממוצעים שיש להם, בעידן החדש,  למה לקוות ועל מה לחלום בכיווני בשורה חדשה מעבר לאופק קורי העכביש של האידיאולוגייה הקיבוצית שיָבֵש חֲצִירָה וְנָבֵל צִיצָה  ובכלל גם בטל קורבנה.

למה לא לשאוף להיות אספן אומנות?  למה לא מִיצוֹבִּישִׁי פַּגַ'ארוֹ? למה לא וילה בכפר יווני על גבול לבנון עם צימר? מה יש?  בשביל מה בכלל יש את המינוס בתקציב? 
            
                                                בקלנועיות חמורית

                                                    אמן.

Upstairs downstairs   (226)

למטה יש את כל הנוחיות שצריך.   למעלה אין אז מתאפקים ומשאירים את זה לאחר כך.    למטה אפשר לרחוץ ידיים כמו שאימא אמרה.  למעלה אין כזה סידור.  המתעקשים ממהרים אל מול השטיפת כלים, נוטלים ידיים איכשהו ומנגבים בנייר. זה למה אין אף פעם מספיק מטליות נייר למי שצריכים לקנח אחרי שזרקו את הכלים אש מקנחים על הבגד.

למטה יש מבוֹאָה ענקית שיש בה מקום לרוץ וגם אולי לקרוא את כל המודעות שבכל הקירות מלפנים ומאחור ומהצד, גם של דורות בגלבוע וגם של כל מיני תרבות וגם על איזה קונצרט.  למעלה זה תמיד להידחק ולהחזיק את הדלת שלא תוטח למישהו בפרצוף שלו או בילד שלו.   למטה יש גם את הדואר וגם את העיתון וגם לצאת אל הכולבו.    למעלה אין ופעם גם לא היו שם שום מודעות עד שמישהו תלה מפתחות שאבדו או משקפיים וגם מודעה בהולה על נרשמים למשהו.

ככה זה ברח מלמטה למעלה ונהייה הלוח מודעות היותר רלוואנטי שאם רוצים שהקהל באמת ידע משהו אז קודם כל תולים את זה שם.  כי שם כולם עוברים לפחות פעמיים ביום.  כי משם נכנסים הקשישים שבאים עם קלנועיות, העגלולים שנכנסים עם אימהות, מעשנים שיוצאים לרגע עם קפה ביד ובטח שמטפלות שבאות לקחת את האוכל.

גם כל מי שמגיע לחדר האוכל מהעבודה לארוחת בוקר ולארוחת צהריים.

אז למטה זה הפחות מועדף, סתם מגרש משחקים לשובבים ולוח מודעות לתורנויות שאף אחד לא מת לקרוא.

למעלה זה החשוב, התדיר, שבו גם דלתות נשברות מעודף שימוש בקצב של פי מאה יותר מהר משלמטה. הכל –  חוץ מהרשימה אוכלים בחד"א אוכלים בבית.

ועל כל אלה, על כל אלה, איך לא חשבו מקודם.  


                                                בקלנועיות חמורית

                          אמן.




אין תגובות:

פרסום תגובה