אז מי זה עשה למי?
לא נעים לקלנע בראש חוצות ולחשוד ששתי הילדות עם הצמות שמשחקות בגן האבנים
ושמסתכלות עלינו ככה, בטוחות שזה אנחנו.
גם לא נעים לברר אצל מישהי בכלבו איפה בדיוק הטִישוּז האלה של הניקוי
משקפיים, כשאנחנו חשים בעליל שהיא משוכנעת שאנחנו חושבים שזה דווקא הבעל שלה. גם לא כל כך נחמד לקחת את הכנפי הודו בדבש
מהמתנדבת הזאת ממקסיקו בזמן שזהו שמפריע להתקדם ומתעקש על הצמחוני – זה בכלל אולי
הוא.
אז בכל אופן, מי זה ועל מי זה שהודיעו לנו שנדע שאסור
בשום פנים לדעת מי ומה ומו ומתי ולמה ובכלל?
אנחנו לא מקנאים במי שהודיע והננו לברך על הניסוח שלא מסגיר דבר שכולו
ניחוח מעשה עורך דין משופשף. אבל הסקרנות
הורגת בנו כל חלקת שְׁפִיוּת. על כך כבר אמר וקבע הפילוסוף קַרְטֶזִיוּס: " אני סקרן – אני קיים." לקלנועיתנו יש סיפור חמורים ידוע על
סקרנות. מזל שאין לזה כל כך שום קשר:
פולניה צעירה מבית טוב שוטטה פעם על שפת הים, רחוק מעין
כל בשביל לתפוש ראש. פתאום היא רואה משהו בלתי מובן. כמו שהיא מתקרבת היא רואה
בחור חתיך שמחזיק על ראשו בלוק גדול של קרח, באוזניים שלו תקועים שני פלפלים
חריפים, בנחיריים שלו תלויים, פירסינג, שני צדפים והוא עירום ועריה, בוהה אל
האופק.
הבחורה לא יכלה להתאפק ושאלה אותו מה הוא חושב שהוא עושה
פה? אחרי דקות של שתיקה סינן הבחור: אין
אינפורמציה חינם. אולי תתחפפי ותפסיקי
לנדנד? הפולנייה התעקשה לדעת הכל
ושאלה, מה אתה רוצה ממני בשביל לספר לי?
אמר לה הבחור, שנראה קצת עייף, אני רוצה שתביאי לי את חסדייך. "עד כאן" פלטה הבחורה והסתלקה מהר.
אחרי מאה מטר הציצה לאחור ונוכחה שהוא עוד שם, מפהק
ובוהה לים. אמרה לעצמה, אני ח
י י ב ת לדעת ולא איכפת לי
כלום. אבל לא יצא מזה כלום. אחרי מאתיים מטר עוד לא השתנה כלום. אמרה הבחורה לעצמה, נו, ביג דיל.
מה ישנה חסד'לה אחד קטן שאביא
לו? אני מוכרחה לדעת מה הוא עושה שם.
חזרה אל הבחור והם סיכמו את העיסקה. אחרי שסיימו והוא
החזיר את הבלוק קרח על לראש שאלה היא, נו? מה אתה עושה פה? אמר לה, אני צד דגים. היא התפוצצה מצחוק ושאגה, מה?! עם הבלוק קרח על הראש? עם הפלפלים החריפים
באוזניים או עם הצדפים, פירסינג בנחיריים?!
ואיפה בכלל החכה או הרשת והדגים?
פיהק הבחור ואמר:
דגים – אין. אבל לפניך היו פה עשר
כמוך.
בקלנועיות חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה